השופט שמואל צור
1. האם היה מקום לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המשיב בטענה של "הגנה מן הצדק"? בית הדין האזורי בירושלים (הנשיאה דיתה פרוז'ינין; ת"פ 219/08) השיב על שאלה זו בחיוב ומכאן הערעור בפנינו.
הרקע
2. ביום 18.3.08 הגישה המערערת (להלן-
המדינה) כתב אישום נגד המשיב בבית הדין האזורי בירושלים, המייחס לו עבירה של העסקת שלושה עובדים זרים ללא היתר, בניגוד לסעיף 2(א)
לחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991. כתב האישום מתייחס להעסקת העובדים הזרים בעבודות בביתו של המשיב שבוצעו ביום 19.9.2005. כתב האישום הוגש לאחר שעל המשיב הוטל קנס מנהלי בקשר לאותה עבירה והוא הגיש בקשה להישפט לפי סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו- 1985.
3. בבית הדין האזורי טען המשיב, כטענה מקדמית, כי יש לבטל את כתב האישום נגדו, בין היתר, בנימוק של "הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי. המשיב טען כי כתב האישום הוגש למעלה משנתיים וחצי מיום ביצוע העבירה. המדינה טענה כי אין שיהוי במקרה זה, וגם אם היה שיהוי, הוא אינו מצדיק את ביטולו של כתב האישום בשל הגנה מן הצדק.
4. בית הדין האזורי קיבל את בקשת המשיב וביטל את כתב האישום. בית הדין בחן את תחולת הדוקטרינה של ההגנה מן הצדק כפי שפותחה בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת יפת (ע"פ 2910/94
יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996; להלן-
פרשת יפת) ובפרשת בורוביץ (ע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ' ד"ר בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005); להלן
פרשת בורוביץ). בקשר לכך ציין בית הדין האזורי כי אמת המידה לתחולת ההגנה מן הצדק היתה "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות". לעומת זאת, בפרשת בורוביץ, הגמיש בית המשפט העליון במקצת את ההלכה ועיצב מבחן של "הפגיעה הממשית בתחושת הצדק", המאפשר שימוש בטענת ההגנה מן הצדק גם במקרים בהם לא היו נסיבות חריגות בהן מגעת התנהגות הרשות לכדי "התנהגות בלתי נסבלת". עוד ציין בית הדין האזורי כי, על פי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת בורוביץ, אף המחוקק, בתיקון לחוק סדר הדין הפלילי והוספתו של סעיף 149 (10) לחוק זה, העדיף את הגרסה המקילה על הנאשם על פני הגרסה המכבידה.
5. בית הדין האזורי קבע כי אמון הציבור במערכת המשפט ותחושת הצדק לא ייפגעו מביטול כתב האישום כלפי המשיב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה. במסגרת שיקוליו ציין בית הדין האזורי כי, בנוסף לשיקול של הרתעה ומיצוי הדין עם העבריין, יש לקחת בחשבון את העובדה שמדובר במשיב שהעסיק, לכאורה, עובדים זרים בלא היתר בתיקון הגג בביתו ולא באופן קבוע במשלח ידו. עוד קבע בית הדין כי מיום ביצוע העבירה ועד הגשת כתב האישום התדרדר מצבו הבריאותי של המשיב ובעקבותיו גם מצבו הכלכלי, עד כדי הזדקקות לקצבת נכות. בית הדין קבע עוד כי יש להביא בחשבון גם את פרק הזמן המשמעותי שנוצר בין מועד ביצוע העבירה לבין הגשת כתב האישום.
הערעור
6. המדינה טוענת כי הגשת כתב האישום נגד המשיב נעשתה בעקבות בקשתו להישפט לאחר שהוטל עליו קנס מנהלי. לטענתה, לפי פסיקת בית המשפט העליון יש לבחון את טענת ההגנה מן הצדק בשלושה שלבים אשר פורטו בפרשת בורוביץ. לטענת המדינה, הנימוקים אותם הביא בית הדין האזורי אינם מצדיקים קבלת טענה של הגנה מן הצדק, לרבות בגין טענת השיהוי. עוד טענה המדינה כי מצבו הבריאותי והכלכלי של המשיב אינו רלוונטי לעניין זה.
7. המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי וסומך את טיעוניו על ההלכה הפסוקה כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים. עוד טוען המשיב כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק מצויה בשלבי התפתחות וטענה בדבר שיהוי יכולה להוות שיקול לקבלת טענת הגנה מן הצדק, במיוחד בנסיבות העניין שלו.
דיון והכרעה
8. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, לפסיקת בית הדין האזורי ולמצב המשפטי, מוצאים אנו כי ערעור המדינה בדין יסודו וכי לא היה מקום לבטל את כתב האישום בשל טענת הגנה מן הצדק. נפרט להלן את טעמינו לפסיקה זו.
9. דוקטרינת "הגנה מן הצדק" מכירה בסמכות בית המשפט לבטל כתב אישום שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית. דוקטרינה זו מקורה במשפט המקובל האנגלי. דוקטרינה זו הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון בפרשת יפת (סעיף 4 לעיל), בה נקבע, בין היתר, כי אמת המידה לתחולת ההגנה מן הצדק היא "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות":
"לבית-המשפט במדינת ישראל שיקול-דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית-המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם".
10. בית המשפט העליון קבע כי רק במקרים נדירים יש מקום להעלות את טענת ההגנה מן הצדק ולא כדבר שבשגרה. בפרשת בורוביץ (סעיף 4 לעיל) הגמיש בית המשפט העליון את המבחן לתחולת ההגנה מן הצדק וקבע כי היא תחול כאשר קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות, כפי שזו נתפסת בעיניו של בית המשפט. בית המשפט העליון הבהיר כי תכליתה של ההגנה מן הצדק היא עשיית צדק עם הנאשם ולא הפעלת ביקורת על רשויות האכיפה, וכי בהכרעה אם המקרה הקונקרטי מצדיק החלת ההגנה מן הצדק, על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. לבחינת השאלה אם יש הצדקה להחיל את הגנה מן הצדק על מקרה נתון, קבע בית המשפט העליון שלושה שלבים, לאמור:
"בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות...; בשלב השלישי, מששוכנע בית המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שהתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום..."
11. לאחר שגובשה בפסיקה ההלכה בדבר הגנה מן הצדק, התקבל בכנסת ביום 15.5.2007, תיקון מס' 51 לחוק סדר הדין הפלילי (ס"ח תשס"ז מס' 2095). בתיקון זה הוספה לסעיף 149
לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982, פיסקה (10) המאפשרת להעלות טענה מקדמית לאמור:
"149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן -
...